היפ-pop ישראלי

תופעת ההיפ-pop הישראלי לא פוסחת על רחבות הריקודים בחתונות והיא כאן כדאי להשאר.

לא צריך להיות גאון מוסיקלי כדי לדעת שסטטיק ובן אל, אליעד נחום, האולטראס ושאר חבריהם מהז׳אנר מייצגים את התופעה המוסיקלית הגדולה בישראל בעשור האחרון. ככזאת, אי אפשר להימלט ממנה. הז׳אנר כבש כל רחבת ריקודים אפשרית, ומן הסתם גם את רחבות הריקודים בשמחתם של כל חתן וכל כלה, ללא יוצא מן הכלל.

למה, בעצם? בהתחלה גם אנחנו שאלנו. מסתבר שזה די פשוט. פופ הוא מצרך מוסיקלי שקיים בישראל כבר עשורים רבים, עוד מימי להקות הקצב של סוף שנות השישים, עשה דרך עם הדיסקו של צביקה פיק ושרי – אבל, פופ ישראלי שנשמע בזמן אמת כמו פופ אמריקאי או בריטי? לא קרה מעולם.

מדובר בתופעה חדשה אותה הביא דור מפיקים צעירים וחדשים כמו ג'ורדי, האיש מאחורי הביטים של סטטיק ובן אל, המייצרים פופ מלוטש שלא נופל משום שיר ג'סטין ביבר או מייג'ור לייזר.
למה זה כל כל מהותי? מכיוון שפופ הוא ז׳אנר צעיר שאמור להיות בועט, קליל, חד, מזיז ישבנים ובעיקר עדכני. דור המפיקים הצעיר גדל לתוך עידן יו-טיובי שניזון מהר ממה שקורה בחוץ, ויודע לתרגם זאת לתוך ישראל הקטנה. כך נוצר מצב ששירי הפופ שלנו הם בנשימה אחת הכי ישראליים, אבל מצד שני נשמעים הכי חו״ל, למשל "סלסולים" או "ריו" של אגם בוחבוט.

השירים האלו נכתבו מראש כדי לככב על רחבות הריקודים (ממש כמו בפופ הים תיכוני) ולהיות השיא של הערב. הכתיבה סופר קלילה והשיר נגיש במטרה ברורה לפנות לכמה שיותר אנשים. לכן אין די.ג'יי שלא קופץ על המציאה ומאמץ לחיקו את הפופ הקולח הזה. ככה הוא מרוויח שירים שכולם יכולים לשיר. גם הדודות, גם חברותיה של הכלה, גם ילדים וגם סבא שלהם.

Comments are closed.